בוגוטה קיבלה את פנינו בשמש מבורכת ,אומנם כל העיר התכוננה לחג והרבה דברים היו סגורים אבל עדיין הצלחנו להנות ממה שיש לעיר להציע. בשבת קבענו ללכת לבית הכנסת הספרדי של העיר, ערב שבת התחלנו לצעוד.
צעדנו וצעדנו וצעדנו… לא חישבנו נכון את המרחק מהדירה לבית הכנסת וכך יצא שהלכנו במשך שעה ולתפילת ערב שבת הגענו בדיוק כשכולם נפרדו לשלום… היתה הליכה קשוחה בחזור. אומנם התחלנו אותה בשירה של קבלת שבת שהפסדנו אבל חיש מהר הקטנים אותתו בסימני רעב ועייפות… גם הרגל של דביר אותתה שקצת הגזמנו…
בשל המצב הלא מהנה במיוחד שתיארתי לעיל, בבוקר שבת אני, אבישי ונוה החלטנו לצעוד לבד (הפעם לקח חצי שעה ..) כשדביר שמר על הקטנים (כפרה עליו). הגענו לבית הכנסת, שם קיבלו את פנינו בחום ובשמחה. חוויות התפילה היתה עבורי מרגשת מאוד. משהו בחמימות ובשמחת החיים של הקהילה במהלך התפילה היה שובה לב, ולשמוע אותם מתפללים לשלום מדינת ישראל, ובמנגינות התפילה מכניסים את "התקווה" ועוד מנגינות של שירים ישראלים שונים (מי מלביש את מנגינת "בערבות הנגב" על קדיש?!) היה מרגש כל כך. באמת הרבה זמן לא התרגשתי ודמעתי ככה בתפילה.
יום ראשון – יום אחרון בקולומביה!! החלטנו להפרד מהמדינה בלונה פארק של העיר …
יום שלם של סחרחורות, של הלב שיורד לתחתונים (ובגילנו מקוים שישוב למעלה…). בקיצור, בדיוק המקום בשבילי ובשביל הילדים שלי , כל כך אוהבת את הדבר הזה!!! חגגנו היטב את יומנו האחרון כאן.
מסוחררים ומרוצים לקחנו מונית לשדה התעופה לטיסת הלילה שלנו. הנהג (נוצרי אדוק) שמע שאנחנו ישראלים והתרגש ברמות אחרות ופתאום השמיע לנו את השירים שהוא הכי אוהב: זה התחיל ב"הללויה" של לאונרד כהן, המשיך בשירים חסידיים ולקינוח "מכניסי רחמים" בכניסה לשדה התעופה הינו בשוק.. הבן אדם אוהב ישראל ברמות אחרות. מבחינתי זה היה אירוע הפרידה הכי מתאים לקולומביה. היתה לנו חוויה מטורפת פה, באמת – מכל הבחינות: של טבע, של שלווה ,של למידה, של מפגשים עם אנשים טובי לב ואכפתיים. ( בתקווה לכתוב עוד פוסט פרידה).
יצאנו כולנו מהמונית בתחושה של "למה בעצם אנחנו עוזבים?!"
אז תודה קולומביה על מה שנתת לנו ! תכלס? בטוחה שעוד אחזור! (בעזרת ה')
טיסת לילה ואנחנו בארגנטינה!!!
כמה חיכינו, כמה התפללנו שכל בדיקות הקורונה יעברו בהצלחה, שניכנס בלי בידוד ובלי סרטים מיותרים..
ואכן, הכניסה היתה חלקה ונעימה. נחתנו, הכל היה מושלם, קיבל את פנינו בעל הדירה בבואנוס איירס, אדם חביב מאוד ועזר לנו בדברים הבסיסיים הראשונים של מקום חדש (סים לטלפון בראש הרשימה
), בערב כבר דגמנו את הפיצריה הכשרה (כן, עוד לא את הסטייקים..).
טוב, קמנו לבואנוס איירס אחרי שינה טובה מאוד והתחלנו לחרוש אותה ולראות מה העיר מציעה לנו…
אז העיר ללא ספק יפה, מערבית בטירוף, בנייני ענק לצד בתים אירופאים קלאסיים.
צעדנו בשדרה הכי רחבה בעולם!! (שדרת ה-9 ביולי) , שאין מצב לחצות אותה בפעם אחת! עשינו משחק משעשע של כמה פסים לבנים במעבר חציה אחד יש והיינו בשוק כשגילינו שבחלק אחד בלבד 42 פסים… זה מלא!! ( כ-7 נתיבים לכיוון + טיילת רחבה באמצע!).
המשכנו רגלית לשכונת ריקולטה האמידה, בה נהננו מפיקוסים ענקיים , עם שורשים משוגעים …
הגענו לבית הקברות של ריקולטה, שנמצא ממש במרכז השכונה. בית הקברות בנוי כעיר שלמה, עם רחובות, ספסלים, מדשאות ועצים. כמעט לכל אחוזת קבר משפחתית מוקדש בית של ממש, כשכל בית מהווה מקום קבורה למשפחות שלמות ואחוזות הקבר מרשימות ביותר וזה מעט הזוי, וסוריאליסטי משהו לראות אנשים (כולל אותנו) מצטלמים במקום הזה…
יאללה, משם במעבר חד לגלידה הכשרה!!
משם היעד היה להמשיך לפארקים העירוניים, להשכיר אופניים ולרכב בכיף ובנחת… אבל הפארק לא היה כל כך קרוב, והוא גם לא הרשים אותנו במיוחד… וגם אופניים להשכרה לא היו כמו שאמרו שיהיו…
אבל מזל שקבענו עם משפחה ישראלית עם 2 ילדים בגיל של נוה ודביר. נפגשנו בפארק וכמו תמיד הופתענו מהחיבורים המהירים של הילדים וגם שלנו…
לכולנו יחד קרקרה הבטן, נגמרו המים וכולם לא התרשמו במיוחד מחלקת הדשא של העיר… אז תפסנו מונית למסעדה "כשרה". בעודנו מבסוטים מעצם העובדה שאם רעבים אפשר פשוט ללכת לשבת לאכול איפשהו..
מתחילים לקרוא את התפריט ודביר קורא הספרדית מודיע בקול שיש בעיה.. כתוב חזיר, עוף וגבינה וכו' וכו' ניגשנו למלצרית שלפני רגע הודיעה שהמסעדה כשרה ובפעם השניה הבהירה שחלק מהמוצרים כאן כשרים אך מבשלים באותם כלים ובהחלט יש כאן גם חזיר… בקיצור בבאסה רצינית עזבנו את המקום וגררנו את משפחת ורבר איתנו לסופר הקרוב… קנינו מצרכים לפיקניק על פיסת דשא ויונית אפילו הגדילה לעשות ומצאה ארגזים ששימשו אותנו בתור שולחן. מחזה משעשע. תודה למשפחת ורבר שרק פגשו אותנו ולגמרי זרמו עם הצרכים שלנו ולא ברחו! בכלל, בכלל לא מובן מאליו…
יום למחרת החלטנו לבקר בשכונת "פלרמו סוהו" איזור שנחשב לכיף ומהנה בשיטוט בו אני נהניתי מאוד ממראה השכונה והחשק להסתובב. אלא שהילדים הקטנים יותר לא נהנו ומצאנו עצמנו לא נהנים ביחד מהשהות במקום…
הבטחתי לכתוב גם כשמבאס. אז האמת שהעיר הזו לא באה לנו הכי בטוב. היא ענקית, מנוכרת עבורנו וכל כך שונה ממה שהיה לנו עד עכשיו, הרבה דברים שהגענו אליהם לא היו בדיוק מה שהיה כתוב והשילוב שהרבה דברים לא הולכים חלק וילדים שלא אוהבים לשוטט סתם ככה בעיר, והקורונה שקצת הרימה אף שוב בכל העולם..
וממילא כשדברים ככה אז הגעגוע מציף אותך עוד יותר ומפנה לעצמו מקום יפה בלב ודוחף את כל השאר…
אז אחרי שהתבאסנו אתמול, ניסיתי לא לחזור על טעויות אמש אלא לנשום עמוק ולהבין שזה מה שיש ומפה ננסה להפיק את המיטב…
קבענו סיור בשכונת לה- בוקה.
הסיור היה מרתק ומעניין והמדריך, האמריקאי במקור לשמחתנו, מספר את סיפור ארגנטינה ואת סיפור השכונה בצורה מרתקת. לה בוקה – שכונת מהגרים, שכונת פועלים מהנמל, שכונה של עוני, של פחונים שנבנתה משאריות של עובדי הנמל שגרו שם עם השנים הפכה להיות מקום של אומנים ויופי, השכונה נצבעה בצבעים צבעוניים מרשימים שהם בעצם שאריות של הצבעים של האוניות אחד האומנים המקומיים המפורסמים שצמח מהשכונה הגה את הרעיון כאשר שמע שיש בתוכנית לשנות את השכונה לבנות במקומה מלונות פאר וכו' ..
הסתובבנו בכיף בשכונה הצבעונית ומשם היישר לסטייק. החלום של דביר בחודש האחרון…
הסטייק ושאר מיני הבשרים היו משובחים ביותר והצלחות רוקנו לחלוטין.. והצמחוני שלנו (כבודו במקומו מונח, בעיה שלו…) הודה בפה מלא חומוס שהריח מגרה…
מה למדנו השבוע:
אז השבוע למדנו את הדברים שאנחנו יודעים אותם אבל לא מפנימים אותם…
שלא תמיד הכל חלק
לא את הכל אנחנו אוהבים
לא להכל נתחבר
ולכל אחד פה יש את הצרכים שלו והרצונות שלו.
וכשמסתכלים על הכוס שלנו תכלס היא ממש ממש מלאה…
ומודים לה' על כל הטוב הזה.
ויאללה התקרבנו אליכם! בשעות ורק חמש שעות מפרידות ביננו!!! (והרבה ים)
שבת שלום לכל האהובים
