בלוג

אז מה למדנו השנה???

ישבתי הרבה מול מסך המחשב השבוע בין פירוק הארגזים והבירוקרטיות שהגענו אליהם וניסיתי להבין איך אני הולכת לסכם כזו תקופה…
נו, לא הגעתי למסקנה חותכת, אז שולחת כאן על גלי האינטרנט קצת תובנות וחוויות שתחושו ותטעמו איתנו את הסיום של המסע הבלתי יאומן הזה שעשינו.
אז התחלנו ברפובליקה הדומיניקנית, משם לקולומביה, ארגנטינה, פרו, אקוודור, גואטמלה ולבסוף -מקסיקו.
עברנו קילומטרז' משוגע בטיסות, באוטובוסים, בטנדרים כאלה ואחרים, בסירות למינהן, במעבורות, בהרבה צורות משונות של מכוניות, באופניים, באופנועים והרבה ברגליים שלנו.
הילדים עשו חישוב שבילינו בנסיעות (מבחינת כמות השעות הכוללת) בערך 15 יום מלאים …
עברנו  ב-73 בתים שונים כששיא השהות שלנו היה 4 שבועות בתחילת המסע ומאז נדדנו בטווחי זמן קצרים יותר.
כשכל הציוד שלנו דחוס היטב ב-6 תיקים, כל אחד לפי הגודל שלו על הגב. הילדים צמחו והתיקים לאט לאט יותר התאימו לגובה שלהם…כי הם צמחו וצמחו.
ראינו וטיפסנו על הרים מושלגים, קפצנו באינספור אגמים, לגונות ומפלים בצבעים שונים, היינו במדבריות, הרי געש פעילים ולא פעילים, היינו ב-4 פלאי תבל, חרשנו את תרבות האינקה, את תרבות המיה ואת הארכיאולוגיה שלהם,
טעמנו פירות וירקות שונים ומשונים בכל מיני צבעים ומרקמים,
ראינו אינספור חיות – קופים, תנינים, טוקנים, ארמדיל, איגואנות ועוד ועוד
פגשנו תרבויות שונות, אורחות חיים אחרים מכל המוכר והידוע לנו.
ובכל זה – גם פגשנו אנשים שונים מאיתנו, גם ישראלים וגם מקומיים ולמדנו שתמיד אפשר לפתח שפה וחברות גם עם מי ששונה ממך ,יכולת הפתיחות ולהגיע בלי שום עכבות למפגש, היא משהו שרק פה הצלחתי להיחשף אליו.

לכל כך הרבה דברים נתגעגע.
נתגעגע לשלוה, להיות מחוץ למרוץ, נתגעגע לביחד התמידי הזה, לחופש המוחלט להחליט לעצמנו בלי הרבה מחוייבות, נתגעגע למראות, לריחות, לאנשים האחרים, לבתי החב"ד, לכל יום שהוא לא סתם יום של שגרה, לכל יום שהוא כל כך שונה מקודמו ושבבוקר אתה לא יודע מה הוא יצפון בסופו, למפגשים המפתיעים עם האנשים בדרכים.

• כמה "צריך ל…" יש לנו בחיים! ואיך פתאום כשאין אותו, אתה מבין כמה מקום הוא תופס לנו בחיי היומיום שלנו: הארון התקלקל וצריך לתקן, הברז קצת דולף וצריך לסדר, ומה עם מפה חדשה שצריך לקנות וגם איזו קערה על הדרך, והגינה? צריך להשקיע בה וצריך להחליף עציץ, אהה וביטוח הרכב, ולחדש ביטוח לדירה ויש חתונה לאח של חבר של חברה ש… ועוד איזה מפגש בעבודה…כמה פניות יש לנו כשאין את כל זה.

• ‏היו לנו 6 תיקים.
זה היה כל הרכוש שלנו.
תאמינו לי שיש הרבה דברים שפרקנו שבכלל לא היינו צריכים ולא השתמשנו בהם שנה שלמה.
כמות הצריכה היא משוגעת וכשהיינו שם כבר הרגשנו את זה אבל עכשיו כשפורקים את הארגזים בבית זה מתחדד עוד יותר… כמה דברים אנחנו בני האדם צריכים וכמה אנחנו רוצים?

למדנו שהמובן מאליו לנו, הוא ממש לא מובן מאליו ולמדנו להעריך כל כך הרבה דברים שנראים בסיסיים כל כך:
*מגב וסמרטוט?!- לא יצא לנו לעשות הרבה ספונג'ה ובכל זאת לפעמים יש צורך לנקות מה שסביבך למינימום ההכרחי ..לך תעשה את זה עם סמרטוט דרום אמריקאי – זה לא מובן מאליו!
*‏מים לשתיה או כמו שאצלנו אומרים: מים ראויים – לפתוח את הברז ולשתות ממנו / להכין איתו אוכל / לצחצח שיניים או אפילו סתם לפתוח את הפה במקלחת בלי לחשוש מטפילי בטן / זיהומים / בקטריות – זה לא מובן מאליו!
• זרם מים במקלחת – לא מובן מאליו!
• ‏לקח לך רק דקה לכוון את טמפרטורת המים – לא מובן מאליו!
• ‏היו בכלל מים לכוון ?!
*‏מכונת כביסה- לא מובן מאליו!
*טוב, גם מקרר…- לא מובן מאליו…
*‏לשים נייר בשירותים ולא בפח..אם יש פומפה בשרותים – תסיק את המסקנות שלך ותתנהג כראוי…
כן כן. לא מובן מאליו.
‏* לאכול כמעט בכל מקום מה שרוצים ולגרוף בסופר בלי לבדוק שעות את האותיות הקטנות ורשימות כשרות בספרדית – לא מובן מאליו!
‏

היום כשאביה הקטן שלנו עלה לכיתה א' בבית ספר בהושעיה, במדינת ישראל ובסוף הטקס שרו כולם ביחד את שירת התקווה כשהדמעות הציפו אותי בעוז , ידעתי והרגשתי בעוצמה רבה שגם זה לא מובן מאליו.
וכמה טוב לחזור ולהרגיש בבית.

בתפילה שנצליח לשמר ולו במעט את שלמדנו.

בהודיה גדולה לקב"ה על כל הטוב שעשה עמדי ועם ביתי.