בלוג

יש את הרגעים האלה, אני קוראת להם רגעי ההזדמנות, הרגעים שאני תמיד רוצה לקחת בשתי ידים ולהיות בהם הכי ברורה ,הכי טובה ולענות הכי נכון ,רגעים שאני רוצה שיהיו מכוננים עבור הילדים שלי גם אם לא יבינו זאת כעת אלא רק כמשהו שיעצב את האישיות שלהם. אני מתכוננת לרגעים האלה של השיחות האקראיות שתופסות אותך "לא מוכן"…
נו, כולנו מכירים את הרגע הזה שהילד שואל "איך מביאים ילדים לעולם" בדיוק כשאתה מדבר עם איזה שכן בחוץ.. ואתה חייב לתת לרגע הזה להיות נוכח ולענות הכי נכון שאפשר. כי אלה הרגעים שהשיחה בהם תמיד תהיה הכי קולחת, הכי משמעותית והכי טובה עבור הילד שלנו וכך הרגשתי השבת. דיברנו על פרשת השבוע, על ההליכה של אליעזר לחפש כלה עבור יצחק מבנות ארם נהריים. שאלנו למה דווקא לשם והילדים ענו כדי לחפש מישהו שדומה לך וככה השיחה התגלגלה ביוזמתם על תחושת הזרות. על כך שלא מכירים את השפה, על הקושי בשיחה, על חוסר ההבנה איך דברים עובדים בארץ אחרת, הרגלים אחרים לגמרי ועוד ועוד. דיברנו על כך שהזרות מביאה איתה גם את הסקרנות והרצון לדעת ולראות איך העולם מתקיים. היתה שיחה מרגשת וטובה שפתחה תחושות ומחשבות שלהם.. כי אני לא באמת מצפה שאשאל את הילד המתבגר שלי איך הוא בכל המסע הזה ואקבל תשובה מעמיקה יותר "מהכל טוב"…
אז לחיי השיחות המכוננות שהמסע הזה מאפשר לנו ויאפשר לנו, מודה על ההזדמנות להיות איתם ובשבילם.

(הפוסט נכתב לפני כשבוע רק לא נשלח והוא שייך כמובן לפרשת שבוע של שבת שעברה -ויצא..)