בלוג

כפי שהבטחתי בפוסט הקודם אתחיל עם המעיינות החמים, אני אפרט קצת על חרדין וקצת על המעיינות החמים כי אנחנו כבר בתקופת סיום קולומביה ואני קצת מפגר בזמנים, התעוררנו לבוקר יחסית חם כך שהיינו קצת מודאגים כי אם אנחנו רוצים להיות במעינות חמים אנחנו צריכים מזג אוויר קר בשביל שיהיה נעים להיות בתוך המים החמים, התחלנו ללכת לכיוון הרכבל שמגיע עד לתחנה המרכזית של האוטובוסים, כשהגענו לתחנת האוטובוסים ראינו את שלט הi של האימפורמישן והחלטנו לברר על איך נוסעים למעינות ואם כבר אז לנצל את העובדה שמחר נוסעים לחרדין, שאלנו באימפורמישן מתי יש אוטובוסים לסנטה רוזה( העירה בה יש את המעיינות החמים)

האישה שבאימפורמישן נתנה לנו דף עליו צריך לכתוב מי אנחנו מאיזה מדינה מספר דרכון וכו', לה הבנו מה היא רוצה נבהלנו, למה היא צריכה את הפרטים שלנו? לאחר עיכובים ממושכים עלינו על האוטובוס לכיוון סנטה רוזה, כשהגענו לסנטה רוזה עוד פעם ראינו את שלט האימפורמישן והחלטנו לתת לזה הזדמנות ושיעזרו לנו להגיע למעינות אבל עשינו טעות גם שם עיכבו אותנו, כשהגענו לבסוף למעינות החמים התארגנו ונכנסנו למים, היה ממש כיף וחזרנו לבית מעודדים ביותר, אך הפנים המשיכו להסתכל קדימה- לחרדין באותו ערב היינו בערב אריזה.

חרדין- כשהגיעה יום שישי הינו בהכנות לקראת שבת, בדקנו איזה אטרקציות פתוחות וגילינו שחוות הציפורים שרצינו לראות פתוחה רק מהשעה שלוש בצהריים ומכיוון שהיה יום שישי לא יכולנו להיכנס, המשכנו ובדקנו על האומגה שיש וגילינו שהיא פתוחה רק בשבתות ובימי ראשון, אז החלטנו שמכיוון שביום ראשון מתחיל חג החנוכה נלך בבוקר לאומגה ומאוחר יותר נלך לחוות הציפורים ובערב יום ראשון תוכננה הדלקת נרות עם משפחת ניר שפגשנו בסלנטו, חזרנו הביתה והתחלנו להתארגן לשבת.

הפציעה המוזרה והמצחיקה – 

סיימתי להתקלח ו רציתי לראות משהו בטאבלט לפני שבת אז לקחתי את הטאבלט והוא החליט שהוא רוצה לברוח ופשוט נפל לי על הרגל, ברגע שזה קרה הבוהן התחילה להתנפח להתחיל שטף דם מתחת לציפורן.

ביום ראשון הלכנו לאומגה כמובן שאני צלעתי אבל לא וויתרתי על האומגה, היה כיף זו היתה אומגה מהר להר ובאמצע נחל האומגה היתה בגובה 100 מטר ואפילו אבא ואמא שבאומגה בסלנטו התווכחו מי יעשה עם אביה עשו את האומגה ביחד, בחוות הציפורים ראינו את ציפור האנדים היפה, באותו ערב חיכינו בציפיה תוך כדי ריח הספינג'ים כשמשפחת ניר הגיעה הדלקנו נרות ואכלנו ספינג'ים והיה טעים מאוד והיתה אווירה כיפית וטובה.

דמי חנוכה מרחוק- השנה סבא סבתא וההורים התלבטו איך נקבל דמי חנוכה, באחד מן הימים קמנו לבוקר של למידה ואבא ואביה הלכו לחפש חנות להשכרת אופניים, כשאביה ואבא חזרו הם סיפרו שהם מצאו חנות אופניים.

כשסימנו ללמוד הלכנו לחנות האופניים והתחלנו בטיול, לאחר שעה וחצי- שעתיים רכיבה בשבילי עפר ובעלייה הגענו לתצפית על חרדין שם שתינו שוקו, קפה ומיץ מנגו על בסיס חלב והתקשרנו לסבא וסבתא.

כשירדנו מהתצפית חיכתה לנו בדרך הפתעה, במהלך הדרך הלוך היה אזור מכוסה כולו בבוץ ובאותו מקום התחוללה מפולת אדמה קטנה מהקיר אדמה בצד אבל כל השביל התמלא באדמה ולא היה אפשר לעבור, טרקטורים עבדו שם בשביל לפנות את האדמה וסיימוהאחרי חצי שעה שעמדנו בפקק.

מערת הפאר- יצאנו לכיוון הכיכר המרכזית ביחד עם משפחת ניר, מהכיכר המרכזית לקחנו ג'יפ שהביא אותנו לחווה כלשהי באמצע הדרך( שביל עפר) כשהנהג הוריד אותנו אבא שלי לקח את המספר שלו כדי שנוכל להתקשר אליו כשנסיים, התחלנו ללכת לכיוון המערה הליכה שלקחה שעה וארבעים וחמש דקות, כשהגענו לכניסה שילמנו והלכנו עם מדריך למערה, הדרך היתה רובה ירידה והיתה גם חציית נחל אחת, הגענו לכניסה למערה מולנו עמד קיר שטיפטפו  מהצמחים שעליו מים, משמאלנו היתה המערה.

שניה שניה לפני שממשיכים שככתי לספר לכם מהיא מערת הפאר, אוקי אז מערת הפאר היא שטח מתחת לסלע שעומד חצי באוויר ובעבר היה מעליה מפל ואת הנחל אבל מאחר שהמים שחקו את הסלע נוצר בו חור והמפל נופל לתוך המערה דרך החור, נכנסנו ל"מערה" זה לא בדיוק מערה זה יותר כמו שטח מוצל מתחת לסלע, במערה הצטלמנו והסתכלנו על העטלפים שהיו שם, כשחזרנו היה לנו הרבה לטפס וכשהגענו לשטח הפתוח שליד עמדת התשלום נאלצנו לחכות ליד הגדר שהמדריך פתח לנו בהלוך, עכשיו היתה רק בעיה אחת והיא היתה- כשהקטנים שבינינו נדחסו ועברו בחריצים ( כמו שעשו בהלוך…) אנחנו ( הגדולים) נאלצנו לחכות למדריך אבל וזה אבל גדול, המדריך הצטרף לקבוצה אחרת שבדיוק ירדה לכיוון המערה אז לא היה מי שיפתח לנו, אז התברר שכנראה המדריך אמר למי שהיתה בעמדת התשלום שיש אנשים שמחכים ליד השער כי היא באה לפתוח לנו, אכלנו ארוחת צהריים ונהננו מהמיץ שהיה כלול במחיר.

התחלנו לחזור בחזרה פגשנו את הנהג וחזרנו הביתה, אה רק רגע חכו שנייה…….. מה? זה לא מה שקרה? אהההה נכון!!, אז כן סלחו לי על העצירה, באמצע שאכלנו רצינו כבר להתקשר לג'יפ אבל עוד פעם קרה משהו בלתי צפוי- המספר שאבא שלי "שמר" בטלפון לא נשמר וכך היינו בלי רכב לחזור איתו, ניגשנו אל האישה שבתשלום ושאלנו אותה אם היא יכולה להזמין לנו ג'יפ, עבר קצת זמן והיא הודיעה לנו שיש לנו ג'יפ שמחכה לנו, התחלנו ללכת בכיוון חזור, אני דביר ועומרי ( הילדה הבכורה של משפחת ניר) היינו ראשונים והגענו לג'יפ תוך פחות משעה שבה ירד עלינו גשם, כשכולם הגיעו עלינו על הג'יפ ואני כהרגלי שאלתי אותו אם אני יכול לעמוד מאחורה וסוף סוף שמעתי את המילה si (כן בעברית) אחרי הרבה פעמיים ששמעתי את המילה no ( לא בעברית) אז עליתי למאחור והתחלנו בנסיעה, הגענו הביתה ולאחר שעתיים הזמנו את משפחת ניר לשחק אצלנו.