בלוג

שביעי של פסח, חג ארוך לפנינו וצלחנו אותו בכיף גדול.
בחג עצמו הזמנו לשתי הארוחות חלק מחברינו המוצ'ילרים שהכרנו בדרכים ונותרו יקרים לליבנו.הרגשת האירוח ושהבית מתמלא בעוד אנשים לכבוד החג שימחה את כולנו.
בשבת בילינו בבית חב"ד.
תפילת שבת היתה מעניינת, מכיוון שהחב"דניקים חוגגים יום טוב שני ואנחנו כבר היינו בשבת קודש רגילה, כך יצא שהתפצלנו ל2 מניינים, כי התפילה היתה שונה.
כולנו מרגישים כבר בני בית (והילדים יותר מכולם) בבית חב"ד והכנסת האורחים שם מרגשת ונעימה.
קשה להוציא אותם משם הביתה והם נשארים עוד ועוד ומשחקים משחקי קופסה עם המוצ'ילרים בעוד אני ואבישי הולכים לשנ"צ…
מוצאי שבת כמיטב המסורת – מימונה של אשכנזים! מכינים ברוב עם והדרת מלך כמות פנקייקים לגדוד
ושוב חגגנו עם 2 זוגות מתוקים: רות ונדב וינאי ומעיין. היה כיף גדול ומלא שמחה על הלב.
‏השבוע החלטנו בישיבה משותפת כל 6 המוצ'ילרים לבית משפחת אבני-מיה שאנחנו חייבים להרגע, לנוח ולהינות מימי חולין סתם ככה! התלבטנו אם להמשיך לארקיפה (שבוטלה בעבר כזכור בשל השביתה…) ולהיות בדרכים ובמירוץ לראות עוד ועוד, אך בהצבעה היה רוב גורף לשלווה ומנוחה.
‏ולכן, השבוע הבלוג לא יהיה מלא בתמונות מטורפות של נופים ויופי ולא מפוצץ בחוויות לרוב. אבל בשבילנו, השבוע הזה היה מושלם. הוא מילא את כולנו בכוחות חדשים, נתן לנו תחושה של איזושהי שגרה ושלווה וכנראה שכולנו פה היינו צריכים זאת.
זמן ללמידה,זמן לזוגיות בנחת, זמן כל אחד לקריאה וללמידה.
זמן איכות לעצמנו.

‏אז ביקרנו לנו בפיסאק שהרגשנו שלא מיצינו אותה כראוי. ירדנו לשוק שלה, הסתובבנו בכיכר והלכנו לסדנת יוגה משותפת משפחתית…
כן כן, אמרתי לכם – שלווה.
‏היתה חוויה כל-כך כל-כך טובה. כולנו התמלאנו באנרגיה. חוץ מהמדריכה שהיתה מתוקה לאללה, המיקום היה פשוט נהדר, בתוך נוף, הכל טבול בירק. אני שמחתי שכולם זרמו ופתחו את הראש לדברים חדשים… בקיצור, היתה חוויה מגניבה ומשעשעת לראות את יכולות "הגמישות" של כל בני הבית…
‏שאר השבוע – שגרה ברוכה. פילאטיס בחלק מהבקרים, למידה טובה של הילדים שהרביצו חומר השבוע, ביקורים בשווקים ,בבתי הקפה, בבית חב"ד ,‏מפגשים עם משפחת בן-ישי שהשבוע חגגו יומולדת ליונתן הבן שלהם והילדים נהנו מבילוי משותף בלייזר טאג.
בקיצור שבוע בכיף כיף.
יום רביעי בצהריים נפרדים מבית חב"ד שהיה לנו ממש כבית בתקופה הזו ונפרדים מבן-ישי שבאמת המפגש הבא כך נראה יהיה בישראל…

יום השואה.
איך התאריכים המשמעותיים של לוח השנה העברי עוברים בזה אחרי זה ומציפים אותנו כל פעם בגעגוע למוכר.
לציין את יום השואה בדרום אמריקה זו חוויה מוזרה כל כך… פה הכל כרגיל והיום הוא סתם עוד יום, והמחשבות נודדות על מה היה פה בעצם בזמן מלחמת העולם השניה? מה הם בעצם יודעים על רצח העם שהתבצע באירופה? 

שוב מנסים לתת לילדים ולנו דברים משמעותיים ביום הזה. מצאנו את עצמנו יושבים איתם בגינה ציבורית מחכים לאוטובוס הלילה אחרי טיסה מקוסקו ללימה ומספרים, מקריאים ומראים להם תמונות של המשפחות שלנו, על כל אלה שלא זכו ,על אלה שכן זכו, שיש לנו מדינה – מדינה ליהודים וכמה מכל זה לא מובן מאליו.
והדמעות מציפות את העיניים.

זהו אנחנו עוזבים להוארז – בירת הטרקים ונופים עוצרי הנשימה של פרו.

נו אז עכשיו הבנתם למה רצינו לנוח?!?!

מה למדנו השבוע?!?
*לנוח ולשהות במקום בנחת זו לא מילה גסה. גם אם הבלוג לא יתמלא בתמונות ובמילים.
*‏כמות המפגשים והאנשים שאנחנו אוספים לדרך במסע מרגשת ומשמחת אותנו כל פעם מחדש.