שבת אחרונה באקוודור!
יש משהו במוכר שחוזרים אליו בטיול, שנותן תחושה כזו של בית. ככה הרגשנו השבת, כשחזרנו לבית הכנסת בגואיקיל והפנים מסביב כבר היו מוכרות ושאלות של "מה נשמע" ו-"איך היה השבוע?", מקבלות משמעות של מוכר ונעים.
בשבת אכלנו אצל משפחת מלכה. בעצם, זו שבת ראשונה שלנו השנה שהתארחנו בבית.. השולחן היה מלא כיד המלך בשפע של אוכל ביתי טעים-טעים ואווירה כיפית ומהנה. אני מרגישה שכבר כתבתי על זה רבות אבל, באמת – משהו בזה שאנחנו מגיעים כל-כך נקיים למפגשים, בלי שום מחיצות, מביא לנו פעם אחר פעם מפגשים מרתקים ומעשירים כל כך.
מרגישה שזה חלק ממתנות המסע הזה לעצמי.
בסוף שבוע הזה נאלצתי גם לחוות חוויה פחות נעימה ונזקקתי לטיפול שיניים.
נו, בחיי, בישראל כנראה שלא הייתי מדווחת לכם על תיקון סתימה שלי ועל מצב השיניים שלי…
אבל…
הגעתי למרפאה. זוג מאיר פנים ונעים קיבל את פני, אבל עם כל הנחמדות… ההרגלים של הרפואה בארץ..הכיסא הוא לא כיסא, המנורה לא מנורה, ברז המים שמחובר לכיסא (מחובר אליו בקבוק קולה…).
נו, מה אני אגיד? הרדמה לאירוע נעשתה רק אחרי בקשה שלי… בקיצור חוויה מפוקפקת משהו..
אחרי שעתיים של חפירות, האירוע הסתיים ולמדתי ממנו משהו חשוב שהוא מובן מאליו, אבל איכשהו בכל הסיטואציה, לחץ הזמן וכד' לא עשיתי ונשארה לי רק החוכמה בדיעבד.
יכולתי לבדוק קצת יותר לעומק וללכת למשהו אחר ולא ללכת למקום הראשון שחברת הביטוח המליצה.
מצד שני – יש סתימה, אין כאבים, אז… גם לומדת לשחרר ומתפללת שהסתימה תשאר במקומה (לפחות עד הגעה למדינה מערבית יותר… נגיד, ישראל) ובהודיה ובהצדעה לרופאי השיניים בישראל!!
שלוש בבוקר, מתאמים עם מונית שתאסוף אותנו לשדה התעופה ויאללה ארץ חדשה!
אנחנו בדרכנו לגואטמלה!
שבט (אבני)-מיה הולכים לחקור מאין באנו
.
בהתחלת המסע, כל מעבר כזה הביא איתו מעבר להתרגשות גם הרבה מתח של להגיע למקום לא מוכר: איך יהיה שם, האנשים, המפגש הראשוני אל מול הפקיד שמחתים את הדרכונים (יחתום או לא
)…
וכמובן הדברים הטכניים: הכסף החדש, סים לניידים, סופר, כשרות, איך מתניידים ממקום למקום? מונית? אוטובוס? לאט לאט יש תחושה שכל מעבר השריר הזה של המתח נהיה מתורגל יותר ויותר, הכל פחות מלחיץ ויש הרבה פניות רק להתרגשות של מעבר למדינה חדשה, התרגשות מהלא מוכר, מהאחר.
וככה, עם תחושה כזו, נחתנו בגואטמלה.
גואטמלה מרגישה אחרת!
צבעונית, יפה, מפותחת פחות, שזה נותן אוטנטיות ויופי מדהים בעיני!
הגענו הישר לאגם אטיטלן. הדירה שלנו יושבת על האגם ממש!
אגם אטיטלן נחשב לאחד האגמים היפים בעולם. מסביבו שלושה הרי געש (לא פעילים), וכ-13 כפרים, כשלכל כפר יש את הייחודיות והיופי שלו. תושבי הכפרים הם בעיקר צאצאים של שלושה שבטים מתרבות המיה וככה מצאנו את עצמנו בימים הראשונים בגואטמלה מתבשמים מהצבעוניות ומהתרבות. כל יום מסיירים בכפר אחר, כאשר התחבורה הציבורית היא בסירות באגם…
יש כפרים יותר אוטנטיים, כפר "רוחני" יותר (שופע במרכזי יוגה, מדיטציה וכאלו), כפר שהמייחד אותו זה האומנות- הציורים,עבודות כפיים, ציורי רחוב ובתים צבעוניים וכו'.
דבר שמאוד בולט הוא הכניסה של התרבות המערבית לכאן. יש כפרים שממש מלאים בבתי הקפה בהם יושבים "מערביים", עובדים מרחוק עם הלפטופ, כפרים עם כל מיני "היפים" בהם אפשר למצוא טחינה ודברים טבעיים ואורגניים (במחירים מופקעים!!) , בתים מפונפנים בתוך העצים לצד בתי עוני ונשים שמכבסות באגם את הבגדים, הילדים שהולכים עם נעלים קרועות, נשים בלבוש המסורתי.
אני חושבת שמאז הרפובליקה לא ראינו כזו קיצוניות בין המערביים שמתישבים לבין המקומיים..
אז אנחנו עוברים מכפר לכפר תוך כדי שיטוטים בתצפיות, בשווקים ומתבלים את הכל ;בשכשוכים באגם.
שוטפים את העיניים ביופי והצבעוניות שיש פה ומשלל התרבויות.
תוך כדי, השבוע חלקנו גם חולים, אז הכל בקצב מותאם.
מקשיבים לגוף שלנו, עוצרים ושוהים.
מכיוון שגם אני נמנית בין החשים שלא בטוב…
אבל מהבלוג קשה לי להרפות…
אז משחררת את הבלוג ככה באוויר, כמו שהוא – ככה.
אז בריאות שלמה לכולם!
שבת שלום אהובים
מה למדנו השבוע?
* להקשיב לעצמנו. אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה טוב לנו.
*נהדר לפגוש אנשים באמצע הדרך.
שתהיה נחיתה בגואטמלה! נראה צבעוני ונהדר! ומקווה שהשן שלך תחכה בסבלנות עד שתחזרו 🙂 נשיקות!