ההתאפסות המהירה שלנו במדינה חדשה מהנה ומרגשת ,כל מעבר נהיה קל ופשוט יותר ויותר. כבר יודעים מה לחפש ואיך ולסנן לעצמנו הרבה רעשי רקע לא רלוונטים, כמו מחיר סביר של כביסה, של סים או בכלל הצעות תיירותיות "משתלמות" במיוחד…
אז ביום שישי יצאנו לנו לטיול בכפרים הסמוכים בתחבורה של המקומיים, בקצב שמתאים לנו…
הגענו לכפר הראשון San Juan Chamula. מה שמיחד את הכפר במיוחד הוא הלבוש המסורתי – נשים לבושות חצאיות צמר שחורות ובעיקר המנהגים היחודיים להם. המשטר של המקום הוא לא צבא או משטרת מקסיקו יש להם משטר משלהם ועונשים משלהם, כך שמי שעשה מעשה פסול למשל, עונשו יהיה לעמוד במרכז הכיכר שכולם יראו אותו ולא בין כותלי בית הכלא…
והחוויה הקסומה וההזויה במיוחד היתה הכניסה לכנסיה שלהם, המכונה בפי התיירים "כנסיית הקוקה-קולה". לחוויה הזו אין תמונות (כיוון שאסור להכניס מצלמות לכנסיה זו) ותצטרכו לדמיין את מה כשאני כותבת או להגיע בעצמכם ולחזות במחזה ההזוי הזה..
מכיוון שהספרדים בכובשם את היבשת כפו בעצם את הנצרות על המקומיים (כמו על כל שאר התושבים שבשליטתם…), הרבה מהטקסים והאמונות הפגאניים המקוריים השתמרו וככה באופן הזוי יש בכנסיה הזו שילוב של הנצרות יחד עם הטקסים המקומיים שלהם. אנשים מהעיירה מגיעים בהמוניהם – משפחות משפחות לתפילה אישית משל עצמם, מוצאים לעצמם מקום על הרצפה (שעל כולה מפוזרים מחטי אורן) ומתחילים בטקס. הם מכינים עשרות נרות בצבעים שונים, שורות שורות ומדליקים את הנרות , מציבים ליד בקבוקים של משקאות מוגזים (ספרייט, קולה, פנטה וכאלו), פותחים את הבקבוקים, שותים (אל דאגה, יש גם משקאות אלכוהוליים) ומפזרים אותם על הנרות (אל דאגה, יש גם משקאות אלכוהוליים). הם מאמינים שהגזים מוציאים רוחות רעות כך שהגרעפס הוא למעשה דבר מבורך…
במהלך הטקס מוציאים תרנגולת ומסובבים אותה מעל ראשי בני המשפחה (מזכיר לכם משהו?) ולבסוף שוברים את המפרקת (של התרנגולת…) מכניסים חזרה לקופסה ובסוף התפילה הולכים להכין ארוחה חגיגית..
מצאנו את עצמנו עומדים שעה ארוכה (אם לא יותר), מסתובבים בכנסיה, עוברים בין המשפחות, המומים ממה שראינו, זה בהחלט היה משהו אחר, שונה ומיוחד… אמרתי לילדים לא יחשבו שיש אישור לשבת סביב שולחן השבת ולשתות קוקה-קולה ולהוציא גרעפסים, כי יותר עבודת אלילים מזה – אין.
ממשיכים לכפר השני. הייחודיות שלו הוא האריגים ועבודת הרקמות שלו, עושים סיבוב קצר. הכפר מאכזב ולא מרשים. גם זה קורה והמוטו שלנו "מנסים! לפעמים מרוויחים ולפעמים מפסידים". אז חוזרים הביתה סה"כ מאוד מרוצים מהחוויות והלמידה שעברנו היום.
שבת מחליטים להינות מבית חב"ד ולא לבשל כלום חוץ מעוגת שמרים!!!
בערב שבת אנחנו מגיעים ובאופן הזוי (שגם זקני בית חב"ד היו המומים מהאירוע) היינו 4 משפחות (!) ורק 10 מוצ'ילרים. כן כן זה היה קטע…אז כל משפחה והסיפור שלה: אחת בחופשת קיץ ארוכה, אחת יצאה לחצי שנה תוך כדי עבודה מרחוק, אחת בדיוק כמונו: משפחה מארה"ב שלקחו שנה חופש לטיול – רק שהם בהתחלה (כיף להם!). ולילדים כמובן חגיגה, מלבד 9 הילדים של החבדניקים הם פגשו עוד הרבה ילדים והאושר היה גדול. לנו כמובן כמו תמיד המפגשים האלה פותחים את הראש ומלמדים אותנו (ואת הילדים( כל כך הרבה.
יום ראשון, י"ז בתמוז. צמים ונשארים בבית. קצת לומדים בבוקר, הילדים ביוזמתם ישבו ולמדו על החורבן…תענוג (אבל תענוג מותר…).
לקראת צהרי היום הילדים שיחקו עם חברה שהכירו בשבת והעבירו לעצמם את שאר היום יחד.
כן, החיבורים האלה מרשימים..
אחד הדברים שלא חישבתי נכון בוא שבמקסיקו השקיעה ב-20:00!! לעומת חצי השנה האחרונה שלנו, של שקיעה ב18:00-19:00 כך שלא יצאנו מורווחים מהעסק.. נו מילא, מזל שהיתה עוגת שמרים בסוף.
שני. הבוקר יוצאים "לקניון סומידרו". יוצאים בסיור מאורגן ומתחילים בתצפיות מרשימות על הקניון. אחריהן יורדים לשייט בקניון עצמו. הקניון עוצמתי ומפלים נשפכים אליו מדי פעם. הנוף עוצר נשימה, מרגישים כל כך קטנים בתוך הסירה הזו לעומת עוצמת הצוקים המשוגעים שמעלינו…
בדרך זוכים להופעה של קוף חמוד ואפילו זכינו לראות קרוקודיל ענק, שניה לפני שקפץ למים… את השייט סיימנו בעיירה מתוקה Chiapa de Corzo , שוטטנו בה קלות , התרשמנו מאוד מהמזרקה הענקית שהספרדים השאירו שם לעיר כחותם ובעיקר מצאנו מקום מוצל לפיקניק צהרים עד שההסעה תאסוף אותנו, כי החום שם קצת הפתיע אותנו… ובאותו רגע גם שחיה עם קרוקודיל היתה נשמעת אופציה לא רעה בכלל…
שלישי הוכרז כיום מנוחה ויום בילוי זוגי. ככה מצאנו עצמנו עם כמה שעות בוקר מבורכות לבד נהנים ומסיירים בעיר בלי ידים מתוקות שמושכות אותנו לכל כיוון. גם ימים כאלה צריכים.
חזרנו מכמה שעות טובות של יחד, של מילוי מצברים מבורך ובערב הוזמנו למרק אצל משפחת בן-משה, אותם הכרנו בשבת. היה ערב מהנה במיוחד. הילדים שוב הראו לנו כמה המפגשים האלו טובים להם וככה 7 ילדים מגילאים שונים שיחקו יחד במשחק משותף, כן-כן, כולם יחד במשך כמה שעות טובות…
אנחנו ההורים זכינו לכמה שעות של שיח מהנה ומעשיר ועוד חברים לדרך.
היומיים הקרובים עברו עלינו בטבע שיש לסאן קריסטובל להציע לנו.
יום רביעי, נוסעים למפלי צ'יפלון עושים את הנסיעה בקולקטיבו המקומי (מוניות שירות) ואחרי 3 שעות מגיעים ליעד.
יום שלם של טיול במפלים במים בגוונים שונים של טורקיז ותכלת. אז נכון שכבר ראינו אינספור כאלו השנה, אבל היכולת הזאת להינות ולהתפעל כל פעם מחדש מיופי עוצמתי כזה של הטבע לא משתנה. ובאמת בכל פעם להגיד בפה מלא "מה רבו מעשיך ה'". כמה יופי יש בעולם הזה!
חוזרים הביתה עייפים, נו, אחרי טיול.. רוצים מקלחת, אוכל ולישון.
מתארגנים לארוחת ערב, התארגנות למחר ולפתע – אין מים! יש רגעים שסף ההתבאסות גבוה… לפני מקלחת ,אחרי יום חם, רגעים כאלו בדיוק.
מדברים עם בעל הבית, מתנצל.. שולח אותנו לבדוק אם מאגר המים למעלה על הגג מרוקן. אכן מרוקן. לפחות מאגר המים התת-קרקעי בכניסה לבית מלא…אוקי, משאבת המים מקולקלת ומחר יקרא לאיש מקצוע… מעכלים את המצב.. איכשהו לא תמיד מתרגלים לרגעי העולם השלישי הזה.. מזל שנוה נתן בראש ופינק אותנו בארוחת ערב של חומוס לפנים!!! אז התנחמנו בחומוס החם עם בצל מטוגן ופטריות והלכנו לישון חולמים על המקלחת החמה שתתעכב עד מחר בערב..
כי מחר מחכה לנו עוד יום עמוס וגדוש – קבענו עם משפחת בן-משה יציאה לאגמי מונטביו (Lagunas de Montebello)
את הבוקר פתחנו באבישי שמילא לנו מים מהבור התת קרקעי בבקבוקים כדי שנוכל איכשהו לנהל פה בוקר נורמלי (שירותים… שטיפת כלים…).
כפרה עליו. שואב המים.
אז בזכות התושיה שלו הבוקר שלנו היה נעים יותר ויצאנו לדרך. עולים לוואן – שוב 3 שעות לפנינו. הפעם מעבירים אותן בשיחות קולחות של הילדים ושלנו עם משפחת בן-משה. מגיעים לאגמים ועוברים מאגם לאגם, מתפעלים מיופים ובחלקם עושים הפסקה ארוכה יותר של שחיה ופיקניק. נהנים מפירות העונה שלא נגמרת…עוד אננס ועוד אחד.. ואחרי יום גדוש ,עמוס ומהנה ביותר חזרנו הביתה עם ידיעה שהנה רכשנו כולנו עוד חברים חדשים במסע הזה, בנוסף לאגמים המשגעים.
מה למדנו השבוע?
*אשכרה אנשים חיים עם מאגרי מים בבתים שלהם וכן, הם נגמרים…
*לאור החשיפה שלנו למאגרי המים מבפנים הצלחנו להבין למה ממש לא כדאי לשתות מהמים האלה..ולהעריך מאוד את מדינת ישראל שדואגת למים ראויים בכל בית.
