הרבה שואלים אותי על השבתות שלנו.
אז כמו בבית, גם כאן השבת היא סיבה מצוינת סוף סוף לעצור לרגע הכל ולנוח באמת.
וכאן מהמקום שאין לנו את שגרת בית הכנסת, התפילות וההויה של שבת, שבארץ היא מובנת לנו מאליה, פתאום יש לנו תפקיד – להכניס את האווירה שלנו לתוך עולם שכולו לא עושה כמונו…
אז מעבר לבישולי השבת והחלות שממלאים את הבית בריח השבת, אנחנו מתפללים יחד וקוראים יחד בתורה מה שכמעט תמיד מוביל לשיח משותף על הפרשה. חוץ מזה, סבא משה קיבל תפקיד לצלם לי כל שבוע את הדרשה של הרב עילאי עופרן מהספר דרושים (שהשארתי בבית מפאת מחסור במקום) והוא כמובן צירף לנו כבונוס גם מאמרים על פרשת השבוע של הרב זקס וככה, כל יום שישי אני יושבת ולומדת את פרשת השבוע וזוכה להעביר לכולם בשולחן השבת.
אנחנו משתדלים לארגן לנו קפה ושוקו מבעוד מועד באחד מבתי הקפה שנמצאים באיזורנו, משלמים ביום שישי ומגיעים לשתות בשבת בבוקר (כבר למדנו איך להסביר את עצמנו בלי שיעשו יותר מדי פרצופים של: "מי האנשים ההזוים האלה …") ובכך פותרים לעצמנו במעט את הקושי בחוסר מיחם למשך שנה שלמה. (שביננו, נמצא בגעגוע מספר שתים אחרי הגעגוע לאנשים, כי מי שמכיר אותי יודע שהקפה בהחלט נמצא למעלה ברשימה של האהבות שלי…).
בשבתות אנו משתדלים גם ללמוד ביחד את ספרי מלכים ושמות, ואפילו נוה מתחיל ללמוד לבר מצווה עם אבישי…
כמובן גם סבבים אינסופיים של רמיקוב, מונפול ומה שביניהם.
ויש שבתות שאנחנו זוכים לביקורים של אנשים שפגשנו בדרך והם מרגשים ומהנים אותנו עד מאוד.
כן, כן. גם מחופש צריך חופש… תודה לך ה' שהבאת לנו את שבת המלכה.
השבת זכינו לביקור של משפחת ורבר, שהחיבור איתם היה כל-כך טבעי ונכון עבור כולנו, כולם מוצאים לעצמם מקום וזו היתה גם נקודת פרידה, לפחות זמנית, כי המסלולים שלנו לא מצטלבים אך אני בטוחה שנפגש עוד בהמשך.
וזו הזדמנות להגיד תודה על מה שהייתם בשבילנו עד עכשיו מגדול ועד קטן.
השבוע שלנו יהיה שבוע עם רכב! סוף סוף מצאנו רכב (לשכור רכב בשיא עונת התיירות למשפחה גדולה היה מבצע לא פשוט..). אז במחיר מפולפל+ לקחנו רכב ונסענו ל-3 ימים קסומים בנסיעה לדרך "שבעת האגמים", עד לעיירה סן מרטין דה לוס אנדס.
מזג האוויר היה לטובתנו ויצאנו לדרך.
ביום הראשון נסענו ועברנו מאגם לאגם, כל אגם והיופי שלו, הנוף שמסביבו. גם הקור של המים משתנה מאגם לאגם ואיתו מד האומץ של הכניסה למים שלנו …
בסוף היום הגענו לסן מרטין. העיירה היתה יפיפיה ויושבת כמובן על אגם… העיירה אומנם תירותית, אך שקטה ונעימה בהרבה מברילוצ'ה. איכשהו, אנחנו שוב מגלים שאלו המקומות ששובים את ליבנו הרבה יותר.
התעוררנו לבוקר שמשי ויפה ובנחת יצאנו לדרך. בדרך לקחנו טרמפיסט מקומי חביב, סוף סוף אפשר לעזור .. תוך כדי הנסיעה, ניסינו להסביר לו (לשאלתו) מה זה כיפה, ציצית ולתרגם את השיר "בין קודש לחול" שהתנגן בדרך ושפרדריקו זיהה כשיר דתי… ללא ספק מפגש משעשע.
היום דגמנו את לגו הרמוזה (האגם היפה) בבוקר והמשכנו לpozonas del Cuelfu, כשעה נסיעה בדרך עפר, שזה נסיעה לגיטימית פה..
מגיעים ליעד ולעיננו מתגלות תצורות סלע נהדרות. יורדים ירידה קלה של כמה דקות ומגיעים לנחל כחול ונקי שזורם לו דרך תצורות הסלע האלה ואנחנו כמובן קופצים פנימה ונהננים ממים טובים.
יום למחרת חוזרים לברילוצ'ה בדרך שונה ברובה.
התחלנו בתצפית נוף משגעת מאתר הסקי של סן מרטין והמשכנו בדרך שבעת האגמים, אך הפעם עצרנו במפל שלא הספקנו בדרך הלוך. הליכה מהנה של שעה למפל. אחלה מקום לארוחת צהריים.
חזרנו לרכב בחברת מוצ'ילרים ישראלים מתוקים שזכו שעה שלמה לשמוע המלצות מהילדים (כולל אביה!) איפה כדאי להם להיות בארגנטינה, בקולומביה וברפובליקה הדומיניקנית. כל כך כיף ומהנה לשמוע את הילדים ככה בשיחה. נדמה שכולם עושים פה כזו קפיצה ואוגרים כל כך הרבה חוויות.
בהמשך היום פנינו לVilla Traful . שם, לפי כל החקירות שלנו, יש נקודת תצפית מטורפת על האגם. ובכן… ברור שדרכנו לשם. שוב נסיעה על כביש עפר של שעה פלוס, אלא שהפעם היא היתה פחות טובה ונשאלה השאלה איך לעזאזל אנשים גרים במקום כזה?!
הגענו לאגם היפיפיה ולעיירה חביבה היושבת לחופו. טחנו תפוצ'יפס ופירות לארוחת בין ערביים, אך בנקודת התצפית שציפינו לה כי היא יושבת על שן סלע מיוחדת מעל האגם, קיבל את פנינו שלט no pasar (=אין מעבר). הלם קל ואכזבה מילאו את פנינו – בכל זאת שעה וחצי בדרך עפר…ואיך נעלה תמונה לאינסטוש?!?
יאללה מזל שהמקום היה יפיפיה ודרך ההמשך היתה מיוחדת ביופי שלה: המשכנו בדרך עפר טובה ובדרך היו סלעים ענקיים עם תצורות מיוחדות. הרגשנו כמו בפארק תמנע רק בע נ ק. התחלנו משחק דימיון של צורות הסלעים, היה באמת מחזה מרשים ששום תמונה שצילמנו לא מצליחה להמחיש זאת – אז רק תצטרכו להאמין.
המשך הדרך היתה במדבר הפטגוני והופה, הביתה לדינה הואפי. איזו תחושה נהדרת היתה לחזור לשם, למארחים הנפלאים שלנו שקיבלו את פנינו במאור פנים ואפילו שדרגו לנו את הבית (שינו לנו את החדר לילדים כדי שיהיה להם יותר נוח, קנו מתלה כביסה…) ,באמת שהתרגשתי. הרגשתי כאילו שבתי הביתה..
צחקנו לנו שזה בדיוק כמו בסיפור דירה להשכיר – "המטבח צר ואינו מרווח, האינטרנט מציץ רק לפעמים אבל הדיירים מוצאים חן בעיני..אשב ואשב בחפץ לב."
יום רביעי הוגדר בפי כולנו כיום מטלטל..
היום התחיל בניסיון להצליח לסגור כבר טיסות / נסיעות אוטובוס להמשך, דבר שמאתגר כאן מאוד, כי איך לומר? שיא העונה מסתבר עדיין לא ממש חלף וטיסות פנים עדיין קשה למצוא..
מצאנו עצמנו הולכים לשדה התעופה שם יש דלפק פעיל להזמנת טיסות. במקרה גם היו לנו שם מפגשים משעשעים: צחי ויונית נפרדים מברילוצ'ה כך שזכינו גם אנחנו שוב להפרד, ניר המארח מבולסון עם ילדיו ושתי מוצ'ילריות שהפנו אותנו לסוכנות נסיעות מקומית ושבזכותן סוף-סוף מצאנו טיסה…
בהמשך ריצה ממקום למקום לקבלת כל המחירים ולוחות הזמנים של טיסות ואוטובוסים, לכל מקרה שלא יהיה. וכך, תוך כדי שאנו מעבדים את הנתונים במוחנו ומקבלים החלטות המשכנו בדרכנו לעבר Cerro Catedral. זהו רכס הרים מעל לברילוצ'ה (שם תכננו בשבוע הבא לעשות טרק של יומיים אבל מזג האוויר יהיה בעוכרנו, אז החלטנו לוותר בצער רב…).
אז באנו לדגום ליום אחד. נסיעה ב-2 רכבלים ואז טיפוס של 200 מטר רגלית בגובה מביא אותך לנוף עוצר נשימה ומפתיע באמת. מנוחה קלה והפסקת צהריים ואנחנו בדרכנו חזרה לרכבל ויאללה לסוכנות הנסיעות הרלונטית, לממש את החלטותינו מהבוקר…
אבל.
אנחנו מתכננים ומישהו חשב אחרת…
הפסקת חשמל בכל איזור ברילוצ'ה.
אין חשמל = אין רכבל = אין טיסה.
מחשבה ראשונה שעולה זה " איזה__ "ללא ספק, בגלל לחץ הארגונים התבאסתי לאללה. הבנתי שזה לא יעזור לי, אבל זה היה חזק ממני…ולקח לי זמן לשחרר את הבאס.
כולם מחכים בסבלנות וגם אנחנו מנסים לאמן את השריר הלא מפותח הזה שלנו הישראלים.
יושבים ומחכים.
אחרי 30 דקות מגיע איש צוות של האתר ומסביר שאין ברירה. אין חשמל ושיורדים רגלית 25 דקות לרכבל אחר שיש לו גנרטור ושיוריד אותנו. את המבוגרים והילדים הקטנים יבואו לאסוף ג'יפים לאט לאט.
בסדר מופתי ומרשים ירדנו שובל ארוך של אנשים. הכל היה מתוקתק וברור, מסתכלת על הארגנטינאים בסיטואציה הזו מהצד המומה מהשקט וההבנה.
אין עצבים, אין כעסים, אין דחיפה בתור , כלום!
אנשים משתעשעים ומצלמים את הסיטואציה.. אין סיכוי שבישראל זה היה עובר… אנשים היו מתעצבנים , מרגישים שדופקים אותם ומבקשים את הכסף ששילמו על הרכבל בחזרה, שלא לדבר על עקיפה בתור…
כל כך הרבה למידה יש לנו..
וככה, שעה וחצי מאוחר יותר ממה שחשבנו, הגענו לרכב. רצנו בתקווה להספיק לסוכנות מהבוקר טרם תסגר עלינו (18:00 זמן הסגירה).
אני חונה, אבישי רץ ו… אין יותר מקום בטיסה שרצינו.
הסוכן החביב אמר שנבוא מחר על הבוקר. הרבה פעמים יש ביטולים ששוריינו…
יאללה הביתה.
בימים כאלה כבר למדתי לנשום ולדעת שמחר יש יום חדש והצ'אקרות שלו יהיו אחרות.
מתוקתקים קמנו בבוקר שמש יפה חיכתה לנו. התיצבנו ראשונים בסוכנות הנסיעות. ברור שהכל הסתדר…יום חדש !
משם להר הטונדור- "ההר הרועם". הוא נקרא כך בגלל ההתנפצויות של הקרח שנשמעות מדי פעם כמו רעם
המקום נקרא גם "הקרחון השחור", כי תחתית הקרחון שחורה לחלוטין ונראית כמו סלע ענק שחור בגלל סחיפת המסלע ע"י הקרח.
נסיעה ארוכה ולא פשוטה של שעתיים בדרך עפר מביאה אותנו אליו. עוד יופי. "מה רבו מעשיך."
זוכים לשמוע ולראות את ההתנפצויות ויושבים בנחת לארוחת צהרים מ פ נ ק ת !! יש אוטו! יש חנות בשר כשרה ! יש פקל ! יאללה ארוחת שחיתות – בשר טחון טרי עולה על המחבת ועוד שאר מיני פינוקים. אבישי אכל תרד.
ממשיכים לנקודה הבאה, הליכה של שעה בערך לעוד נקודת תצפית.
השעה מתחילה להיות מאוחרת ואנחנו מבינים שגם הדרך חזור עוד לפנינו. מסתכלים אחד על השני ועושים צעד של גבורה מבחינתנו והוא – לוותר ולשחרר.
להבין שאי אפשר הכל זה אחד השיעורים שלנו. להבין שגם השהייה היא דבר מבורך ונחוץ. אז היום הצלחנו!
לא קל אבל שחררנו…
איזה שבוע מטורף היה לנו כמה ראינו, כמה חווינו ,כמה נסענו, כמה למדנו, כמה צחקנו, כמה מעט ישנו כל יום (יצאנו בבוקר וחזרנו בשעות הערב המאוחרות מאוד (שקיעה ב22
))
דוגרי? ממש התעייפתי.
מזל מזל שיש לנו את השבת!
שבת שלום לכל האהובים.
תענוג לקרוא,
אין ספק שארגנטינה מאתגרת את המובן מאליו עבורנו האורחים לרגע, תירים, טיילים
שמחים על כל מפגש אתכם.
יש לי תחושה שעוד יהיו אי אלו מפגשים בתוך הטיול הנוכחי.
שבת שלום יקרים.
נו כבר רגע לפני שהפוסט עלה קבענו שבוע הבא מפגש צמרת!!
נהדר לקרא על משפחה מקסימה במקומות חוויתיים. "התקאלים " חלק מהחוויות שזוכרים…
לגמרי…וכיף תמיד להשאיר אותם מאחור והם נשארים רק בזכרון