בלוג

נחיתה רכה בסלטה.
העיר עצמה יושבת בתוך הרים ירוקים וגבוהים, מפתיעים ביופי שלהם ובירוק שלהם. הרי הגענו למדבר, לא?
בשבת היינו אחראים על תפעול בית חב"ד. נו, הרגשנו חב"דניקים לרגע. אבישי מצא עצמו מתחזן, אומר דבר תורה, דבר שאם לפני שנה הייתם אומרים לי שהוא יעשה, הייתי אומרת אין סיכוי…
חוץ מאיתנו הישראלים שמטיילים ומחפשים מקום מקלט בשבת, היה איתנו גם חואן – בחור מקומי שמגיע כל שבת לארוחות, באיזשהו שלב של השיחה הקולחת סביב שולחן השבת, הוא עוצר ואומר: "כל שבת אני מופתע מחדש איך קבוצה של אנשים זרים לגמרי, שלא נפגשתם מעולם ואולי גם אחרי הארוחה הזו לא תפגשו שוב, מתכנסים סביב שולחן השבת ומעבירים שיחה יחד עד השעות המאוחרות של הלילה". תחושת צמרמורת, התרגשות והודיה על העם שלנו, על מי שאנחנו, עטפה אותי.
הגענו לסלטה בידיעה שאנחנו מגיעים בדיוק לעונת הקרנבל פה, הקרנבל מסמל את סיום הקיץ שלהם פשוט חוגגים. לכן נשארנו עוד לילה בסלטה ובצאת השבת התארגנו בזריזות ויצאנו לתהלוכה יחד עם משפחת בן ישי .
הקרנבל היה מחזה מרשים ויפה. נכון, זה לא הקרנבל בברזיל שהכל מתוקתק עם טריבונות ענקיות וכו'. מדובר במשהו יותר מקומי ואוטנטי והיה לזה את היופי שלו.
כל אחד רוקד, לא רק אנשים עם good looking. נשים וגברים בני/ות 60 ++ ,ילדים קטנים, לבושים בתחפושות מהודרות ופשוט נהנים מהחיים- פשוטו כמשמעו. חלק מהקרנבל הוא משחק בהשפרצת קצף ומריחת צבע אחד על השני. מהר מאוד הילדים הצטרפו לחגיגה, הצטיידו בקצף ומשקפים להגנת העיניים, וכיסחו את המקומיים. אביגיל זכתה למנה של צבע שמישהו בא ופשוט מרח את פרצופה… בשעות הקטנות של הלילה שבנו הביתה בהתרגשות רבה – חוויה שונה ומיוחדת שזכינו לעשות.